מתי נהיית דנה? מגיל 16. לא סיפרתי להורים שלי. ההורים שלי ראו אותי פעם ראשונה אינטרנשיונל בטלוויזיה -היה אלכוהוליסט כבד, אבא שלך. אני זוכרת אבא חסר אונים מפוטר מהעבודה שכל היום מתרכז בשתייה -ולך אין נטייה להרס עצמי? יש לי, אני חושבת -איזה מין גברים נמשכים אלייך? אנשים מסוגי, כשהם נפגשים עם גבר בשדרה חשוכה, יש ניצוצות. להכניס גבר למיטה זה פיס אוף קייק -הרעיון של לגעת בציצים נראה לך? אני מעריצה נשים, מעריצה ומעריצה - אבל לא נמשכת -את מודעת לעבודה שכבר לא תלדי ילדים? אני לא חושבת שזה כזה דבר גדול וענק -צופית גרנט שואלת, דנה אינטרנשיונל נחשפת -שיחה בלי גבולות, מתוך ראיון שישודר ביום חמישי בערוץ 10

צופית גרנט
הביאה לדפוס: אתי אברמוב

האמת, משעמם לי. משעמם בבלגיה. פעם אחרונה שבלגיה נטרפה באמת, היתה ביום שאחרי הזכייה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון. היא הטריפה את הקהל שלה. היום באתי לראות אותה בעוד הופעה מול 10,000 איש, אבל האמת היא שאני באתי לפגוש את הבן-אדם, פיור, בלי איפור. אבל באמת בלי איפור. אז בואו נלך לפגוש אותה".
הדוברת: צופית גרנט. המיקום: אנטוורפן, בלגיה. גרנט, מראיינת מטעם ערוץ 10 (הראיון המצולם יוקרן ביום חמישי הקרוב), מלווה את הזמרת דנה אינטרנשיונל להופעה של זוכי האירוויזיון לדורותיהם, וחושפת את דנה שלא הכרתם. עיתון "תל אביב" מביא קטעים נרחבים מתמליל הראיון:

"אין חברים, מאמי"

צופית גרנט נכנסת לחדר האמבטיה בבית המלון בו נמצאת דנה.
דנה (פותחת את הדלת): "שלוווום!".
צופית: "שלוווום" (דנה נותנת לה נשיקה על כל לחי).
צופית: "אפשר בשפתיים?".
דנה: "למה את לא מאופרת?".
צופית: "למה? כי את תאפרי אותי".
דנה: "שבי... פעם ראשונה שאני מאפרת מישהי שבאה להציק לי".
צופית: "את יודעת שהדבר היחידי שהפריע לי לראיין אותך, שאת כזאת רזה".
דנה: "השפתיים שלך מהממות. רואים שאת עובדת טוב טוב על גרנט. נחזק לך את השפתיים. א-ירובי!! נו, תשאלי מה. מה אני אוהבת לעשות בסקס?".
צופית: "למה, זה מה שאת רוצה שאני אשאל אותך? אני באתי לדבר על האמנות שלך, לא על סקס... תגידי, אמרת (לי) קודם הגברים שלי אוהבים אותך ככה, בלי איפור. עכשיו, מה זה 'הגברים שלי'? את אשה של גברים או אשה של גבר אחד?".

דנה: "אני אשה של... אין גבול. אני לא מאמינה באשה של גבר אחד".
צופית: "יעני, את יוצאת מנקודת הנחה שאין אשה שלא בוגדת, או שזה אופי?".
דנה: "אני לא מאמינה באשה של גבר אחד, חמודה".
צופית: "זה אומר שאת יוצאת מנקודת הנחה שאין אשה שלא בוגדת, וזה לא קשור לבגידות".
דנה: "אני יוצאת מנקודת הנחה שאין גבר שלא בוגד".
צופית: "אבל את לא גבר, את אשה".
דנה: "מה לעשות שנשארים טבעיים?".
צופית: "אז את אשה של גבר אחד או בוגדת?".
דנה: "אני בוגדת, סופר בוגדת".
צופית: "גם כשהיתה לך את האהבה שלך, שלוש שנים?".
דנה: "לא. כשאני מאוהבת אני מאוהבת. אני לא חושבת שאפשר לבגוד כשמאוהבים. כשאדם מאוהב, גם אם הייתי רוצה, המצפון לא נותן לי. כי אני רואה רק אותו והסקס לא מעניין".
צופית: "יש לך חברות?".
דנה: "בודדות. אין חברים, מאמי. ויטני יוסטון פעם שרה: 'דה גרייטסט לאב אוף אול, איז טו לאב יורסלף'...".

"כן, אני בודדה"

דנה וצופית מתיישבות על המיטה של דנה בחדר בית המלון.
צופית: "נמשכת פעם לאשה?".
דנה: "נבר אנד אבר אנד אבר".

צופית: "כאילו, בחיים לא התנשקת עם אשה?".
דנה: "התנשקתי, והרגשתי שאני הולכת עוד שתי...".
צופית: "בת כמה היית?".
דנה: "16. וזה היה בשביל החבר'ה".
צופית: "וואלה, כאילו, הרעיון של לגעת בציצים נראה לך?".
דנה: "לא, אל תעשי את זה. את עושה אותי כאילו מפגרת".
צופית: "לא, כי ככה אני אומרת כששואלים אותי".
דנה: "בכלל לא. אני מעריצה נשים, מעריצה ומעריצה אבל לא נמשכת. יש למשל שאלות בנאליות של גברים ששואלים: ואם יביאו לך את קלאודיה שיפר, ואם יביאו לך את סינדי קרופורד? אז מה הקטע? זה לא משנה".
צופית: "אבל אם יביאו לך בראד פיט?".
דנה: "בכיף".
צופית: "מה עושה לך את זה?".

דנה: "אני אוהבת כשגברים לא זקוקים לחיזוקים כדי להרגיש גברים. אני אוהבת כשאת יכולה להגיד לגבר: תסתמי את הפה שלך, לכי יא-מזעזעת והוא מרגיש גבר. יכולה לקלל אותו יא-הומו והוא בטוח בעצמו. בגלל זה אני אומרת שסטרייט אמיתי, גבר שהוא מאה אחוז גבר, לא משנה מי הוא, מה הוא ייראה ומה הוא יעשה, מישהו שבטוח בגבריות שלו, לא תערערי לו אותה".
צופית: "כדורגלנים אמרת מקודם".
דנה: "כשאת אומרת כדורגלנים זה נראה וואו, רגליים, שרירים".
צופית: "לי בכלל לא. לא, וואו, מזכיר לי את צביקה פיק והוא לא ממש עושה לך את זה".
דנה (מחקה את פיק): "שיגעון, מה קרה לך? הוא תמיד מצחיק אותי... אין לי סוג ולא בלונדיני ולא שחור ולא שרירן ולא רזה. חייב להיות לו סקס אפיל, משהו בהתנהגות. אני יכולה להידלק על סגנון הליכה, לא אוהבת מעונבים, לא אוהבת חוכמולוגים".
צופית: "איזה מין גברים נמשכים אלייך?".
דנה: "אנליסטים".
צופית: "לא, באמת. איך את מלאה ביטחון, אה? 90 אחוז מהגברים מתאהבים בך".
דנה: "חס וחלילה. אני היום יודעת שלהכניס גבר למיטה זה פיס אוף קייק. אנשים מסוגי, כשהם נפגשים עם גבר בשדרה חשוכה, יש ניצוצות. את פוגשת את אותו גבר במסגרת של הרבה אנשים, הוא יכול להגיד: 'איכס, אני לא הומו'. את זה למדתי מכל השנים שאני בתחום. לא משנה מה הגבר מוציא מהפה, יש את הסיטואציה ואיפה אני נמצאת. והביטחון העצמי. ויש גברים שיחבקו אותך ליד כולם ויעשו אותך מלכה שלהם, ויש כאלה שלפני שעולים אלייך הביתה יסתכלו שאף אחד לא רואה".
צופית: "גבר שנמשך אלייך, מה הוא, הומו, סטרייט, נמשך לקוקסינלים? מה הוא?".
דנה: "כשאת אומרת את המלה 'הומו', מה מסתתר מאחורי זה?".
צופית: "גבר שאוהב גבר".
דנה: "כן, גבר שנמשך לגבר. כשאני נמצאת מול, ואני מאופרת משכמי ומעלה, נראה לך שזה מה שימשוך את ההומו?".
צופית: "מה, את הומופובית?".
דנה: "אני מייצגת תועבה. כל מה שקשור להומוסקסואליות, אני האופוזיט. אני מייצגת את הדבר הכי דוחה במרכאות מבחינתם. אם יבוא הומו ויצטרך לשכב איתי או איתך, הוא יבחר אותך".
צופית: "אין סיכוי, מותק".
דנה: "אז אני מסבירה לך שכן. אני יכולה לומר לך שאני מייצגת נשיות. אם תמדדי את המותניים שלי...".
צופית: "את מאוד נשית".

דנה: "חמודה, יש לי מותניים של דוגמנית צמרת. גברים הומוסקסואלים לא מחפשים מותניים צרות וידיים רזות. זה דבר והיפוכו".
צופית: "אז איך?".
דנה: "את השאלות האלה צריך להפנות לגברים...".
צופית: "...את מרגישה שישראל אוהבת אותך, או עושה לך עוול?".
דנה: "אף אחד לא ציפה. תשמעי, כשאני נשלחתי לאירוויזיון, כולם קשקשו וממש היתה שאלת נושא כל הזמן: את לא חושבת שבגלל מה שאת, אין סיכוי ש...?".
צופית: "מה, שאת יעני קוקסינל וכל הקטע?".
דנה: "'בחורית' אומרים בעברית. אין מלה כזו. קוקסינל בצרפתית זה חיפושית - בתרגום חופשי".
צופית: "אולי גם אני 'בחורית'?".

דנה: "זה, אי אפשר לדעת היום" (דנה נותנת יד לצופית).
צופית: "איזה אחיזה יש לך".
דנה: "גברית?".
צופית: "לא גברית, חזקה".
דנה: "תאמיני לי, אני לא יודעת מי יותר גברית פה...".
צופית: "היום אני יותר רחבה ממך, זה בטוח. תעשי שריר (עושות אחת מול השנייה) - אוי, היום זה החלום שלי, כתפיים כמו שלך. דנה, מה שאני רוצה להגיד לך, שיש לי תחושה שאת סובלת מכל התהילה שלך".
דנה: "מאוד. אין דבר שאין לו יתרונות וחסרונות. החסרונות הם שכבר אין לי את הכיף ללכת לטייל ברחובות בישראל, או לשבת במסעדה. כל הזמן את צריכה להתחבא, להיות נחמדה לכולם, ואני לא כזאת נחמדה, תאמיני לי. הסתבכתי המון בחיים בגלל שהייתי מרשה לעצמי להיות ספונטנית, להגיד מה שבא לי".
צופית: "את בן אדם בודד?".
דנה: "כן, אני בודדה. אבל לא בסוג של זקוקה לרחמים או בצורה פתטית. כאילו מבחירה. אני חושבת שהיום... פעם הייתי בקטע של חברים ומסיבות והיו אצלי 20 אנשים בבית, ומשטרות ומסיבות של דנה. היום הגעתי למצב שאני מרחמת על החברים שלי, אני מספרת לחברים שלי כמה שפחות".
צופית: "למה את מרחמת עליהם?".
דנה: "כי אני חושבת שיש משהו מאוד נחמד ואנושי בזה שאני לא צריכה לחלוק איתם כבר את ההצלחות הגדולות. אני מעדיפה לחלוק עם החברים שלי את הסבל והכשלונות מאשר את ההצלחות. אני חושבת שקנאה זה דבר שטבוע בנו כבני אנוש, אין מה לעשות".
צופית: "את מקנאה?".
דנה: "מאוד".
צופית: "במי?".
דנה: "להסתכל על בחורה שתהיה בת 50 פלוס ויש לה חבר, למשל, סתם דוגמה, ואני רואה שהיא באמת מאושרת ושמחה וטוב לה והיא מסתפקת במה שיש לה ואף אחד לא רודף אחריה והיא לא רוצה לכבוש עולם - אני אומרת 'וואו, איזה כיף'. הפשטות הזאת, הלשבת בבית ככה, מקום שקט, בלי לספור את השנים, בלי לספור קמטים. תראי, זה מקצוע מאוד אומלל, להיות זמרת".
צופית: "אמרת לי משפט מדהים מקודם: שאם אנשים היו אוהבים את הילדים שלהם כמו שאני אוהבת את הכלב שלי...".
דנה: "אני מאחלת להם את זה. אני יודעת שהרבה אנשים ירימו גבה, וזה מעצבן".
צופית: "הוא ישן איתך?".
דנה: "מה זה ישן איתי? הוא שולט. הוא שולט בבית, הוא שולט בי. אני מלטפת אותו חצי שעה לפני השינה ואין, הוא פשוט מביא את היד שלו ושורט".
צופית: "את יודעת, קראתי ואני יודעת ששואלים אותך המון שאלות על ילדים וזה לא מעניין אותך. אבל את מודעת לעובדה שאת כבר לא תלדי ילדים, עובדה. היה איזה רגע שחשבת, כאילו פאק...".

דנה: "אני יכולה לומר לך שעם האופי שלי היום, איך שהוא, אני גם לא הייתי חושבת על ילדים - גם אם הייתי יכולה לעשות. זאת אומרת שאני גם לא חושבת לשנייה, בשיא הכנות, שאני מפסידה משהו קטן אפילו. אני לא מדברת על אמהות, אני מדברת על הרצון לגדל ילדים. אני לא חושבת שזה כזה דבר גדול וענק. יש דרכים של אימוץ, אבל זה לא מעניין אותי. אני לא חושבת שאני, באופי שלי, באישיות שלי, בנויה להשגיח על ילדים - אני לא בנויה לתת מעצמי לילדים. אני בנויה לטפל בכלב שיש לו דרישות יותר פחותות מילד. אני מוקירה את ההורים שלי על זה שהם לא הציקו לי והם לא...".
צופית: "הם גאים בך היום, אמא שלך? כי אבא שלך נפטר".
דנה: "זכרונו לברכה. אם מסתכלים על חצי הכוס המלאה, אני חושבת שאפשר לכנות את זה גאווה. אני לא יכולה לשקר ולומר לך שאם אמא שלי היתה יכולה להחזיר את הזמן אחורה שאתחתן עם בחורה זה לא משאת נפשה.

אבל זה סוג של... היא גם לומדת להבין ולקבל את עצמה, ובסופו של דבר, ברגע שהורה מבין שמה שחשוב לו... הרי למה הורים רוצים שתתחתני, שיהיו לך ילדים? כדי שתהיי מאושרת. שיהיה לך טוב. אף אחד לא רוצה שלילד שלו יהיה רע. ברגע שאת מסבירה להורים שזאת הסיטואציה שבה את יכולה להיות מאושרת, והם צריכים לשמוח ולקבל כל דבר שהופך אותך להיות מאושרת, זה מסתדר".

"לנקום, לשמור טינה"

דנה וצופית יושבות בבית קפה.
צופית: "את כל הזמן מעבירה תחושה של 'עיזבי, בחייך, ההבדל ביני לבין כולם שאני מדברת על זה. אני נורמלית. אתם לא נורמלים. אתם נמצאים ב-95% שלא מודים באמת'".
דנה: "מה זה אני אמיתית ואתם לא? לכל אחד יש את האמת שלו. אני חושבת שבגלל כל מה שעברתי, אני שמה זין על אנשים. זה לא מעניין אותי, כאילו. אני מתייחסת במידה שווה לבני אדם כמו לכלבים. זה נשמע נורמלי או חולני?".
צופית: "לא, אבל פתאום יורד לי האסימון שאת נורא חשופה לפרוורטיות כל הזמן".
דנה: "כן, להטרדות המיניות הכי בוטות".
צופית: "מתי הטרידו אותך מינית?".
דנה: "אם זו הטרדה לרוחי, אז זו לא הטרדה".
צופית: "לא, הטרדה לא לרוחך".
דנה: "אני לא יודעת למה, אבל תמיד אני מרגישה לא בנוח לדחות בן אדם על הסף וכאלה".
צופית: "למה?".
דנה: "כל האגרסיביות שראית, כשזה מגיע לידי זה שאני צריכה לדחות בן אדם שלא לטעמי, רק בגלל שהחזות שלו לא לרוחי - אני לא מסוגלת להוציא כאלה מלים מהפה. אני אומרת: 'כן, ניפגש, נדבר' וכאלה".
צופית: "מתי נהיית דנה?".
דנה: "מגיל 16. מתחילים לדבר בלשון נקבה ואוחצ'ה וכל תרבות האוחצ'ות".
צופית: "אה, באמת?".

דנה: מגיל 16, כשאת מתחילה עם המועדונים".
צופית: "זה היה מעבר קל?".
דנה: "איזו שאלה טיפשית".
צופית: "תפסיקי להגיד לי שאני... זו שאלה טיפשית וזו שאלה טיפשית. את כל הזמן מתייחסת אלי כאילו אני סתומה. די, את צוחקת. נו, תעני כבר".
דנה: "מה היתה השאלה הטיפשית?...".
צופית: "סיפרת להורים שלך, דיברת איתם?".
דנה: "לא סיפרתי להורים שלי. ההורים שלי ראו אותי פעם ראשונה אינטרנשיונל בטלוויזיה".
צופית: "פעם ראשונה הם ראו את הבת שלהם, איך הם הגיבו?".
דנה: "אני לא יודעת איך הם הגיבו. לא הייתי לידם. אני בטוחה שזה לא דבר שגרם להם מורת נחת".
צופית: "מורת נחת, זה ביטוי יפה. או קורת נחת או מורת רוח".

דנה: "את רואה, ואני הטיפשה".
צופית: "תני לי לתפוס אותך בקטנות. נו, מה אני אשאל אותך? תראייני אותי. אני רוצה שעכשיו תראייני אותי".
דנה: "מה קורה כשאת שותה כל כך הרבה? כל פעם שאני רואה מישהו שותה, אני חשה רתיעה".
צופית: "בגלל אבא שלך? היה אלכוהוליסט כבד".
דנה: "אני המראיינת עכשיו. מאיפה זה מגיע? כמה את שותה ביום?".
צופית: "אני לא שותה ביום. אנחנו יושבות בבר, יש איזושהי אווירה ולפעמים אני אוהבת לשתות קורונה. אני ממש לא שותה ביום. אני לא מתמסטלת... נו, תשאלי כבר שאלה אמיתית".
דנה: "שאלה אמיתית... מה אמרו הילדים שלך על הסקנדל הגדול?".
צופית: "של מה, של השתיית שתן? איזה ילד אמר להם 'אמא שלך משוגעת', אז הבן שלי אמר: 'לא, אמא שלי היא האשה הכי מצחיקה בארץ'".
דנה: "יפה".
צופית: "זו היתה התגובה. שאלת, קיבלת תשובה. ואם היום היית מאמצת ילד, והיו באים ושואלים אותך 'תגידי, איך הילד מרגיש שאמא שלו קוקסינל וכל הזמן שואלים אותו: אמא חתכה את הזין או לא?'".
דנה: "זה לא אותו דבר".
צופית: "זה כן אותו דבר, למה לא? הוא גאה בי".
דנה: "כי את לא קוקסינל, ואת בחורה נורמלית רגילה ויש לך ילדים ובעל שמתעסק בתחום מאוד מאוד מצ'ואיסטי, ואני רק מדמיינת את כל שחקני הנבחרת...".
צופית: "אתם מבינים? אשה, פורצת גבולות... אבל היא שוביניסטית, האמ-אמ-אמא של השוביניסטיות, והחלום שלה זה גבר שוביניסט ואני נשבעת לך באמא שלי שאני מגיעה לארץ, ואם אני לא מוצאת לך מישהו...".

דנה: "לכי את תהיי פמיניסטית".
צופית: "אני פמיניסטית".
דנה: "אני פמינין. נשית".
צופית: "מי הזמרת שאת הכי אוהבת בארץ?".
דנה: "נכון להיום?".
צופית: "תפרגני, כפרה".
דנה: "רינת בר".
צופית: "בכוונה בחרת במישהי שאחוז אחד במדינה מכיר אותה".
דנה: "למה את עושה לה עוול? יש לה להיט היסטרי, שניים (מתחילה לשיר 'אני לא אחת מאלף...')".
צופית: "וזמר?".
דנה: "צביקה פיק".
צופית: "את אוהבת את צביקה פיק?".
דנה: "הוא מקסים. הייתי מוכנה לגור עם הבנאדם הזה".
צופית: "שקרנית".

:: Zurück Back Powrót ::